ירושלים שלי

כמה מחשבות בעקבות יום ירושלים

0.
קודם כל, מוזיקה:

1. 
   אמר הרוכל ממזכרת משה:
   ירושלים שלי
   היא מחנה יהודה בערב חגים
   שבת של "פפיטס", קללות נהגים
   חומוס של רחמו וריח דגים
   כביסה על הכביש ומקלחת מדלי
   ירושלים שלי
   (ירושלים שלי, מלים: דן אלמגור, לחן: נורית הירש)
   
   אני זוכר שלמדנו את השיר הזה בבית הספר היסודי. נולדתי בירושלים, אבל גדלתי בפתח תקווה. ודווקא שם, בעיר האפורה והסתמית הזו, נכבשתי. מילות השיר על העיר שבראש ההר הקסימו אותי עוד בגיל צעיר. מי ידע אז בכיתה שיום יגיע ואהיה אחד מהם - הרוכל ממזכרת משה, הסנדלר משכונת קטמון, הבלן ממאה שערים, הצעיר ליד שער שכם - והנה, כבר כמעט מחצית מחיי העברתי בירושלים. ככל שחולפות השנים אני אוהב את העיר שלי יותר, ובמקביל קשה לי יותר עם יום ירושלים. אז אמרתי נכתוב על זה משהו.
   
   2.
   ירושלים שלי היא בית. היא עיר מסוכסכת, מחוספסת, קוצנית. אבל היא גם עיר מגוונת, שיש בה אוויר ורוח, לגוף ולנפש. בזה - אין שניה לה.
   איני אדם מאמין, ולכן לא קדושה אני מוצא בה (כי אין קדושה בשום מקום), אלא הוד והדר. כשאני הולך ברחובותיה, בסמטאותיה, רץ בין שכונותיה בשבת בבוקר, רוכב על אופניי בשביליה לעת ערב, פוגש את אנשיה, נמלט אל מחבואיה - אני נפעם.

   ירושלים שלי היא שעה נעימה של בוקר בבית הקפה שאני אוהב ברחוב עזה. אנשים יפים בכל מיני צבעים וסגנונות שבאים לדבר, להכיר, להתווכח, למצוא מפלט. בסמוך לו המבורגר, ואיש לא מעיר על ערבוב הבשר והחלב. מצידו השני בית תפילה, וצעירים מתפללים, מניחים תפילין ושמחים איש ברעהו. והכל יחד, אלה בצד אלה, וכל המגוון הזה מסוגל לחיות יחד, תחת מסגרת עירונית אחת.
   ירושלים שלי היא שדרות רופין המוריקות לעת ערב, כשגם בקיץ הרוח קרירה ונעימה, והמנורות מאירות באור נעים את החלונות הגדולים של הספריה הלאומית. היא האבנים הירושלמיות של הבתים העתיקים לאורך יפו, שימשיכו עוד מאות שנים לצפות ברחוב עצמו פושט ולובש צורה, ואז שוב, ושוב שוב. ירושלים שלי היא ללכת לאיבוד לאורך משעול חביבה רייק, מקטמון הישנה ועד לשכונת ניות. היא היא ביקור בשוק מחנה יהודה מוקדם מוקדם בשישי הבוקר, לפני שיגיע ההמון, ולגלות שכבר צמחו תותי בר על העצים שיוסי בנאי שר עליהם, אבל טרם בשלו. ירושלים שלי היא הבריכה העירונית בשכונת בקעה שפתוחה בשבת, וכל צעירי בית צפפא באים אליה, וכולם ממש, אבל ממש ממש, בסדר עם זה. היא דרך בית לחם ודרך חברון, והסוחרים בשער שכם, וחנויות הקפה ברחוב צלאח א-דין. ירושלים שלי היא הרכבת הקלה, וחומות העיר, ואפילו גשר המיתרים והקקופוניה העירונית שבאזור התחנה המרכזית. היא הפתיליה בשכונת בית ישראל, והטירוף שהולך לאורך רחוב גאולה. היא בית הספר לקולנוע מעלה בשכונת מוסררה, שמהווה בית ליוצרים ויוצרות דתיים, דתיות, חרדים וחרדיות. היא החצר של יהודה, שבנה במו ידיו בית חם לקהילת היוצאים בשאלה ויום אחד עוד יזכה על כך בפרס. ירושלים שלי היא בצלאל, וניסן נתיב והתיאטרון החזותי וסם שפיגל. היא מדרחוב שץ, ומדרחוב בצלאל הקטן. היא לשוטט בלי מטרה בנחלאות ואולי להציץ לעבודתו של סופר סתם אקראי. היא להישאר חסר מלים בסיור במנהרות הכותל, לגעת באבנים בני אלפי שנים ולדמיין איך גם אז חיו כאן אנשים. ירושלים שלי היא מחנה שנלר שהפך לשכונת יוקרה, הנוף שנשקף מגילה, והשקיעות הבלתי נתפסות ביופיין מעל מדבר יהודה מהאודיטוריום שבהר הצופים. היא לשבת במרפסת בערב, בחודש יוני, בלי צורך במזגן. היא הופעות חיות במרתף של הנוקטורנו, ובירה עם סרט בסמדר. היא לשוטט בקבוצת תמונות ירושלים מפעם בפייסבוק ולנסות לזהות את הרחובות והבתים בתמונות שחור לבן מלפני עשרות שנים ויותר. היא להבין שאני מסתובב באותם הרחובות שהסתובבו הם יהודה עמיחי ועמוס עוז ופנחס שדה.
   ככל שאני גר כאן יותר, כך אני אוהב אותה יותר. ובכל פעם שאני שואל את שני בניי אם היו רוצים לגור במקום אחר, שניהם נותנים בי מבט תמה. ׳ברור שלא׳, הם אומרים. בסדר, הם לא אומרים, הם נובחים. או סתם בוהים במסכים שלהם. אבל לזה הם מתכוונים.
   
   3.
   מיליון אנשים גרים בירושלים. היא גדולה פי שניים מהעיר השניה בגודלה - תל אביב. אחד מכל עשרה ישראלים הוא ירושלמי. זו עיר עצומה . הכל בה פוליטי . הכל. גם יום ירושלים.
   כשהייתי בן 16, בדיוק בגילו של בננו הבכור, ישראל חגגה כ״ט לאיחוד העיר. אני זוכר את זה כי לקחו אותנו לירושלים מבית הספר, להשתתף בחגיגות. הכינו לנו חולצות עם כיתוב מתאים, והרבה מעבר לזה אני לא זוכר, כי בגיל 16 אתה מתרכז בדברים אחרים. אני כן זוכר שסיימנו את היום בבריכת הסולטן, או בגיא בן-הינום, או בגן סאקר, הכל נראה לי אז אותו הדבר. אני זוכר את השמש יורדת, ואת האוויר הנקי, ושהיה וייב של פסטיבל כיפי. והנה אתמול, כשהסתובבתי במרכז העיר אחרי פגישה שהיתה, שוב נחילי בני נוער שטפו את העיר לחגוג את יום חגה. והשתוממתי כיצד רק ציבור אחד מאמץ את ירושלים, ואילו כל הציבורים האחרים - ובעיקר המחנה הליברלי שאני משייך את עצמי אליו - כלל וכלל לא. כאילו זנחו את ירושלים, כאילו הוא שייך רק לקבוצה אחרת של ישראלים. וזה מצער אותי עד עומק ליבי.
   ירושלים אינה של מחנה אחד או של ציבור אחד. אני מצטער על הפאתוס, אבל ירושלים שייכת לכולם. לכל הישראלים, לכל הדתות, ולכל העולם, בעצם. איני איש דתי כלל וכלל, אבל אני מבין את הצורך בדת, ובשיוך דתי. ולא משנה כמה שהייתי רוצה שהעולם יהיה נטול דת, זה לא הולך לקרות בקרוב. ירושלים היא מרכז דתי עולמי. זו אינה משקולת, זו ברכה. היא היתה יכולה להיות עיר תיירות גלובלית מטורפת, עם נחילים של תיירים שמגיעים מכל קצוות תבל (ומשאירים פה ארגזים של כסף על הדרך, אבל זה לפוסט אחר). נהנים מיופיה, מהשפע האנושי שלה, ממטעמיה. הלוואי שהיינו נושאים את שם ירושלים כל השנה, כלפי כל העולם, ומזמינים את כולם לבוא ולבקר בה.
   
   4.
   ירושלים אינה תל אביב, לעולם לא תהיה, וטוב שכך. היא לא צריכה להיות. הן בכלל לא על אותה הסקאלה. אני אוהב לבקר בתל אביב, ויום אחד אולי, אולי, סיכוי נמוך מאוד, אגור גם בה לתקופת מה. תל אביב עירונית מאוד. במישור הזה אין לה כל תחרות. אבל ירושלים, וואו.
   אם אתם מחפשים קצת שקט, וירוק לברוח אליו בתוך העיר (ולא רק בקצוות), ואוויר מהטובים שיש, וקהילתיות משוגעת, וסצינת אוכל וקפה תוססות, ואנשי תרבות וספר ושיר, ולראות אנשים שהם שונים מכם ולא רק נראים כמוכם, ואורח חיים שהוא פחות צפוף ורועש, אבל עדיין עירוני עם כל היתרונות של זה - אז סורי, אבל אין על ירושלים. אולי רק חיפה נותנת לה פייט.
   נכון. אין כאן ים. עם זה אני לא יכול להתווכח. אין ים, וככל הידוע לי גם לא יהיה. אבל - שעה ברכבת+הרכבת הקלה ואתם שם (אם כי, לצערי העמוק, לא בשבת).
   
   בואו לירושלים. לא ביום ירושלים, בכלל. בואו להופעות הקיץ בספריה הלאומית, ונשנשו קצת פסטטריה אחרי זה בפודטראק המקסים של מעין ממש ממול. בואו להתארח באחד ממלונותיה, לצפות בסרט בסינמטק, לאכול ארוחת ערב באחת מהמסעדות הטובות בעיר (שפתוחות גם בשישי בערב, וגם בשבת). קחו את הילדים לסיבוב בגן החיות התנכי או בדולפינריום ועצרו אחרי זה לביס טעים בעין ראפה (או באבו גוש, אם אתם בקטע של צפיפות, אני לא שיפוטי). צאו ברגל לטיול מעיינות (באינסטגרם כבר כולם גילו לכולם איפה המעיינות הסודיים) עד לבר גיורה. בואו לקפה של שבת בבוקר בסמטת בן סירה, הסמטה היפה ביותר בעיר, ותרגישו כמו מקומיים למהדרין. קחו רכבת לתחנת יצחק נבון, ואז עוד קפיצה קטנה ברכבת הקלה, ותמצאו את עצמכם בלב מחנה יהודה ויכולים ליפול בכל מלכודות התיירים (אתם תיהנו גם מהן, אבל אם בא לכם משהו אחר, קפצו לדוויני, הפיתה הכי טובה בשוק. תגידו שאני שלחתי אתכם. לא תקבלו הנחה אבל כן תקבלו ערק שקדים לקינוח). בואו להפגנות, לא משנה על מה, והרגישו חלק ממשהו גדול יותר. בואו לסייר בכנסת, בהר הרצל, בכותל, בכנסיית הקבר, במזרח העיר. לכו לסיבוב ברחוב הנביאים (יש קפה טוב!), עלו לתצפית במגדל ימקא (גם שם יש קפה טוב!), צאו לסיור ארכיאולוגי באגן העיר העתיקה, או לכו לתצפית בטיילת שרובר או בהר הזיתים. עיר יוצאת דופן ירושלים, אין עוד כמותה.
   
   5.

   למרות שאיני אדם מאמין, המגורים בעיר הזו הם זכות, מבחינתי. אבות אבותיי שאפו לירושלים, ערגו אליה, התפללו לשוב אליה. והנה אני גר בה. מתעצבן על הארנונה, על הפקקים (כבר לא, עברתי לאופניים ואני מתנשא), על הפוליטיזציה של המרחב העירוני. המגורים בירושלים, מבחינתי, הם הדבר הציוני ביותר שאני עושה. אני מחזק את ירושלים, עיר שצריכה חיזוק. אוהבים את ירושלים? בואו גם.
   בשנה שעברה, אחרי יום ירושלים הקודם, חשתי דברים דומים. הנה הסיום של הטור שכתבתי אז למוסף כלכליסט (הטור המלא כאן, מוזמנים לקרוא):
   
   יש שאוהבים את ירושלים בגלל העבר שלה. זה אחלה. גם אני מתפעל בכל פעם שאני נוגע באבני חומות העיר העתיקה. העיר הזו היא פלא. משוגעת, מסוכסכת, יפהפייה ושואבת, כבר אלפי שנים. אבל אני רוצה לאהוב את ירושלים בזכות העתיד שלה. העיר אינה אבודה. אם נחשוב שהיא אבודה ולא נתאמץ עליה, היא אכן תאבד. אבל אם נשקיע בה את כספנו ומרצנו ותשומת לבנו, היא תעלה ותפרח. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתבוע אותה מחדש, שתהיה חלק בלתי נפרד מהמרחב הליברלי הישראלי.
   
   זה מרגיש לי תקף גם היום. יום ירושלים שמח, עיר אהובה שלי.