קודם כל, מוזיקה:
כבר הרבה מאוד זמן שרצינו לנסוע ליפן. כל כך הרבה שאני כבר לא זוכר מי הציע את היעד הזה בפעם הראשונה ומתי בדיוק ולמה. במקור, תכננו לנסוע לפני שנה וחצי. אבל אז החיים והנסיבות והמלחמות הכל, ובסופו של דבר כיוונו לסוף קיץ 2026. סוג של טיול בר מצווה לילד שמאוד אוהב אנימה, וצ׳ופר משפחתי לכל היתר. שבועיים ביפן.
הזמנו את הכרטיסים כמעט שנה מראש. תכל׳ס היינו טסים בפסח, אבל המחירים היו פי שניים בדיוק, אז דחינו לחגי תשרי (וגם אז הם לא היו זולים כלל). כשהזמנו את הכרטיסים היינו בין מלחמות. לא ידענו זאת בוודאות, אבל היתה תחושה. לפיכך, היצע הכרטיסים היה מוגבל מאוד, והמחירים בהתאם. זה עדיין המצב.
בשנים האחרונות יפן הפכה להיות יעד מאוד פופולרי בקרב הקהל הישראלי. כל כך פופולרי שתייר ישראלי שיטוס לאחת הערים הגדולות - טוקיו או קיוטו - יפגוש כמעט בוודאות תיירים ישראלים רבים אחרים בתוך פרק זמן קצר. למעשה, אנחנו פגשנו תיירים ישראלים גם במקומות מעט נידחים יותר (אבל עדיין תיירותיים). גם בקצה שביל הליכה של כמה שעות, בסוף היער, בפסגת ההר, כשהגענו לבקתה והזמנו ראמן, ממש בשום מקום, שאל אותי מישהו בעברית - ׳זה טעים?׳.
יפן מושכת אליה תיירים ישראלים מכל המינים: חבר׳ה צעירים שמטיילים אחרי צבא, סטודנטים, משפחות צעירות עם ילדים קטנים, משפחות מבוגרות עם ילדים גדולים, וגם מטיילים מבוגרים שטסים בטיולים מאורגנים. ראינו את כולם.
זה לא רק עניין אנקדטולי, ולא רק בראש שלי. הפיצוץ בתיירות הישראלית ליפן מגובה במספרים. לפי ארגון התיירות היפני הממשלתי (JNTO), היקף התיירים הישראלים שטסים ליפן זינק יותר מפי שלושה בעשור האחרון. ב-2016 כ-29 אלף ישראלים נסעו ליפן. ב-2025 כבר יותר מ-93 אלף. אגב, כשבודקים את הנתונים האלה מול תיירים ממדינות אחרות, כלומר תיירות ליפן לנפש (או ליתר דיוק, מבקרים ביפן לכל 100 אלף תושבים במדינות המוצא), יוצא שאם מחלקים את התייירים שנכנסים ליפן לפי מדינות המוצא שלהן, ישראל סוגרת את העשירייה הראשונה בתיירות עולמית ליפן, ונמצאת באותה רמה עם ארה״ב, והרבה יותר מאשר תיירים ממדינות אירופה.
איך זה קרה? אנחנו הצלחנו לחשוב על הסבר כפול: קודם כל ההסבר הכלכלי. הין היפני מאוד נחלש בשנים האחרונות. בחמש השנים האחרונות לבדן הוא נחלש בשליש מול השקל. ואם נרחיב את המבט רחוק יותר, מאז השיא שלו ב-2012, לפני יותר מעשור, הוא נחתך כמעט בשני שלישים מול השקל. במלים אחרות, יפן הפכה להיות יעד הרבה יותר זול עבור המטיילים הישראלים, ועדיין מציעה טיול ברמת חיים גבוהה מאוד. כלומר - תטיילו כמו מלכים, וזה לא יעלה יותר מדי (הטיסות והמלונות עדיין יקרים, אבל המחיה עצמה לא).ההסבר השני שחשבנו עליו הוא סוציו-טכנולוגי: הפיד. יפן היא יעד מאוד ויזואלי. יש אזורים רבים בהם כל תמונה שתצלמו תצא בינגו. הוסיפו לכך את עליית הרשתות החברתיות בעשור ומשהו האחרונים, ובפרט את עליית הפיד הורטיקלי בחמש השנים האחרונות, ותקבלו יעד תיירותי שמתפוצץ ברשת.
לפני שנסענו לא הייתי מודע למספר העצום של ״משפיעני יפן״ שאפשר למצוא בפיד. אבל ברגע שהתחלתי לחפש מה לעשות בטוקיו או קיוטו, כל הפיד שלי התמלא בהם. בהתחילה רק באנגלית, מהר מאוד גם בעברית. 5 מקומות מומלצים לאכול בהם בטוקיו, 5 מלכודות תיירים להימנע מהן בשיבויה, 10 דברים שהלוואי שהיו מספרים לי על הטיול ביפן לפני שנסעתי. זה אינסופי.
חברו את שני ההסברים האלה - יעד שנהיה הרבה יותר זול, וכזה שהפיד מראה לנו כמה הוא מהמם ואיך כולם שם - וקיבלתם פיצוץ תיירותי.
תיירות היא דבר מוזר, עם פרדוקס מובנה בתוכו. זה הולך ככה: אנשים מגלים יעד תיירותי חדש ומסקרן ונוסעים אליו. הם מטיילים, סופגים את המקום, נהנים מהאותנטיות שלו, וחוזרים באורות. הם מספרים עליו לבני משפחה וחברים ומכרים, ובכך מגדילים את מעגל התיירים לאותו מקום. המקומיים קולטים את זה, קולטים את הפוטנציאל הכלכלי, ומגבירים את מאמצי השיווק כדי למשוך עוד תיירים. התוצאה היא גל גדל של תיירות נכנסת למקומות מאוד ספציפיים.
אבל ככל שהגל הזה גדול יותר, לעיתים המקומות שאנחנו רוצים לנסוע אליהם בגלל שהם מציעים טעימה מעולם אחר, מאבדים בדיוק את זה - את הטעם המקורי שלהם. מלכודות תיירים צצות בהן בזו אחר זו. שלטים באנגלית. מקומות גנריים שנראים כמו מיליון מקומות גנריים אחרים. האותנטיות נדחקת לשוליים ונכבשת תחת גלגלי הדולרים. זה לא תהליך שקורה ביום, הוא יכול לארוך שנים רבות. אבל בסופו של דבר, אם לא באתם בזמן, בגלי התיירות הראשונים, החוויה התיירותית שתקבלו כשתגיעו תהיה ממוסחרת מאוד, עמוסה מאוד, ומשמעותית פחות מקורית ממה שחיפשתם מלכתחילה, ממה שהדליק כל כך את ראשוני המבקרים. לעיתים זה מגיע למצבי קיצון כאלה, שהמקומיים לא רוצים יותר תיירים (ע״ע ברצלונה).
קצת כמו עם עקומת לאפר, ככל שיעד תיירותי נהיה פופולרי יותר, החל מנקודה מסוימת אולי מוטב כבר לא לנסוע ליעד הזה כי יש בו יותר מדי תיירים. אני לא יודע אם יפן כבר הגיעה לנקודת השיא הזו או לא. זה עניין סובייקטיבי, ובכל מקרה מדובר במדינה מאוד גדולה עם יעדי טיול רבים מאוד. מההתרשמות המאוד סובייקטיבית שלי ביפן בשבועיים האחרונים - אנחנו אחרי נקודת השיא. לפחות ביעדים המרכזיים. במובן זה שאם הייתי יודע מראש שהערים הגדולות הן עד כדי כך מתוירות, ושאני אצטרך לקום לפני הזריחה אם ארצה לטייל במקדשים בלי נחילים של בני אדם סביבי, אולי הייתי משנה את הטיול שלנו כך שנטייל באזורים פחות מתוירים.
אם אשוב ליפן ביום מן הימים, אין לי ספק שאסע ליעדים כמה שיותר מרוחקים מההמון. אבל זה אני. הטעם שלכם יכול להיות שונה. במהלך הטיול שיתפתי אנקדוטות ממנו באינסטגרם שלי. להפתעתי, המון אנשים ביקשו ממני המלצות למקומות ספציפיים. לבתי קפה, למקומות אוכל. לטיולים. בפוסט הזה לא תמצאו שום המלצה כזו (למעט אחת ספציפית). זאת מהסיבה הפשוטה שאני לא מומחה ליפן, לא קרוב להיות מומחה ליפן ובטח לא מתיימר להיות מומחה ליפן. בסך הכל ביקרתי ביפן פעם אחת, לשבועיים בסך הכל, וגם בהם עשיתי את המסלול כמעט הכי גנרי שיש. אז אני מתנצל מראש - יש אנשים טובים ממני ללמוד מהם. אני אנסה להמליץ לכם עליהם.
1.5. תוספת מאוחרת: העליה בתיירות ליפן היא לא רק תופעה ישראלית, והיא לא קרתה לגמרי במקרה. כבר לפני עשור, ב-2016, ממשלת יפן (אז ברשות אבה), הציבה יעדים כמותיים ברורים להגדלת התיירות הנכנסת למדינה. 40 מיליון תיירים בשנה עד 2020, 60 מיליון תיירים בשנה עד 2030. כדי לעמוד ביעדים האלה הממשלה התחילה לעבוד. היא הקלה בוויזה ליפן לתיירים מעשרות מדינות, היא השקיעה תקציבים בקמפיינים לעידוד התיירות בחו״ל, היא אירחה את האולימפיאדה (אף אחד לא צפה את הקורונה) ואת מונדיאל הרוגבי (יש דבר כזה). אם ב-2016 הגיעו ליפן 24 מיליון תיירים, ב-2019 מספרם כבר עמד על 32 מיליון. בקורונה המספרים התאפסו, לא רק ביפן אלא בכל העולם, אבל ברגע שהמדינה נפתחה מחדש המספרים עפו לשמיים. שנת 2025 היתה שנת שיא כל הזמנים בתיירות נכנסת — כמעט 43 מיליון תיירים. הם השאירו במדינה כ-9.5 טריליון ין (שווי ערך ל-60 מיליארד דולר, יותר מהתמ״ג של קרואטיה). היום התיירות היא ענף היצוא השני בגודלו של יפן, אחרי מכוניות. ועדיין יש מקום לצמיחה. התיירות מהווה כ-8% מהתוצר היפני, כשהממוצע העולמי עומד על כ-10%.
מה שכן, לא הכל זהב. קודם כל, השנה, 2026, יש נפילה במספרי התיירים. זה קורה בעיקר בגלל שממשלת סין ביקשה מאזרחיה לא לנסוע ליפן, אחרי שיפן מלמלה משהו שהשאיפות הטריטוריאליות של סין מסכנות אותה. בתגובה התיירות הסינית ליפן צנחה בחצי, וזה משמעותי מאוד כי הסינים היוו כחמישית מהתיירים הנכנסים ליפן. דבר שני, במקומות המתוירים ביותר המקומיים התחילו להתרעם על כך שישנה תיירות יתר. זה לא היה רק בראש שלי. ולכן, הממשלה החלייטה לנסות לנהל את התיירות הנכנסת. כלומר, היפנים עדיין רוצים להגיע ליעד של 60 מיליון תיירים בתוך כמה שנים, כלומר הם רוצים להמשיך להגדיל את מספר התיירים (ובפרט את מספר התיירים החוזרים), אבל הם מנסים לפזר אותם בעוד יעדים מחוץ למשולש הזהב של טוקיו-קיוטו-אוסקה. איך? על ידי משחקים עם מכסות תיירים באתרים המרכזיים, עמלות ותעריפים מוגדלים לתיירים במלונות ובאתרים המרכזיים, ועל ידי הטלת מס על טיסות יוצאות (שגדל מ-1,000 ין ל-3,000 ין), והקשחת תנאי החזרי המס על תוצרת שנקנית ביפן. האם זה יצליח? לא יודע. אני כן יודע שהיפנים הם מאוד נחושים, ומאוד יעילים. אז יש מצב שכן.
2. אתחיל במובן מאליו: איפה ישראל ואיפה יפן. הסדר המופתי, הניקיון, השמירה על החוקים. איפה הם ואיפה אנחנו. כל מה שאמרו לכם על זה - נכון במאה אחוז. הביקור ביפן חושף מציאות הפוכה כמעט ב-180 מעלות מהיום-יום הישראלי. באחת מנסיעות הרכבת שלנו האוזניה של אחד הילדים נפלה ומצאתי את עצמי זוחל על רצפת הקרון ומחפש אחריה. הרצפה היתה כל כך נקייה שהייתי בהלם גמור. היא היתה פי כמה וכמה יותר נקיה מהרצפה בבית שלי. ומדובר ברכבת שנוסעים בה עשרות אם לא מאות אלפי אנשים בשבוע.
בנסיעה אחרת, בעודנו מחכים לרכבת מנגויה לקיוטו, כמעט שהתחלתי לבכות. היתה לנו רבע שעה עד לרכבת והתבלטנו איפה להעביר אותה. אשתי הציעה שנישאר במתחם התת קרקעי מתחת לרציפים, היכן שממוזג. אבל כשעלינו לרציף עצמו גילינו שלאורכו ישנם חדרי המתנה ממוזגים, מסודרים, שקטים ושלווים. חבר׳ה, לא מדובר במדע טילים. כולה חדר ישיבה עם כיסאות ומזגן. בינתייםאצלנו, בתחנת הרכבת העמוסה ביותר בארץ, רכבת ישראל לא מצליחה לתקן דרגנועים שבורים במשך חודשים ארוכים. איפה הם ואיפה אנחנו.
זו רק דוגמא קטנה. דוגמאות קטנות אחרות מאותו הרציף בדיוק מספרות, לדעתי, את הסיפור כולו. על הרציף עצמו, על הרצפה, מסומנים היטב מקומות ההמתנה לכניסה לקרנות. עזבו את זה שכולם עומדים בתור מסודר ואשכרה מחכים בסבלנות שקודם כל הנוסעים יירדו ורק אחר כך עולים לקרונות, כמו בני תרבות. עזבו את זה שהרכבת אשכרה עוצרת על המילימטר לפי הסימונים (ואנחנו מדברים על רכבת שנוסעת ב-250 קמ״ש). עזבו את זה שהכל קורה על השניה לפי התזמונים הידועים מראש. אבל חשבו כמה הדבר הקטן הזה - סימון על הרצפה איפה תהיה הכניסה לקרון מספר 11, כדי שתוכלו לדעת מראש. וסימון מדויק וברור של מפת המושבים בתוך הקרון, כדי שתוכלו להגיע במהירות לכיסא שלכם ולא להתברבר - חשבו כמה הדברים הקטנים האלה משפרים את איכות החיים. חשבו כמה הדברים הקטנים האלה מבטאים את העובדה שמישהו השקיע מחשבה. שמישהו חשב עלי, הנוסע, הלקוח. איפה הם ואיפה אנחנו.


באחד הרציפים בתחנת נגויה
יפן היא עודף גירויים שקשה לתאר במלים. היא יעד הטיול הכי אינטנסיבי שהייתי בו, כולל הטיול שעשינו בזמנו בסין, שגם הוא היה אינטנסיבי מאוד. מבחינתי, אחרי שבועיים, זה היה קצת טו מאץ׳. גם באזורים הפחות הומים קופצים עליך מכל עבר אלף גירויים ויזואליים בו זמנית. אבל באזורים ההומים באמת, זו קקופוניה ברמות כל כך גבוהות שכבר התקשיתי להכיל אותה. אם תסתובבו בערב בשיבויה, למשל, אתם תהיו מוקפים בעת ובעונה אחת בהכי הרבה אנשים שראיתם בחיים שלכם, וגם מותקפים בשלל צבעים ואורות, ובשלל צלילים וקולות, מכל הכיוונים. ברחובות מסתובבות משאיות עם שלטי פרסומות מוארים, שמנגנות את הפרסומות בקולי קולות כאילו היו טנדר של חסידי ברסלב. בצמתים עומדים אנשים שנוסעי ברכבי קרטינג מנגנים של סופר מריו. גם חלק משלטי הנאון מנגנים פרסומות בקולי קולות. אפילו הרמזורים מנגנים. הכל רועש ומצפצף ומאיר. ביחס לאומה שמקדשת את השקט, מבקשת לא לדבר בטלפון בפומבי ולהעביר את המכשיר לסיילנט, זו חתיכת מדינה רועשת. חסר רק שהיו מפזרים ריחות באוויר והמתקפה על החושים היתה מושלמת. לי הספיקה טעימה יחסית קצרה מהדבר הזה, וברחתי במהרה לאזורים אחרים. מנגד, יש אנשים שמאוד אוהבים את זה. דמיינו להיות בטיימס סקוור, אבל על ספידים קשים. אני פחות התחברתי. אבל החוויה שווה את זה בכל מקרה, גם אם לזמן קצר.
אגב, נכון תמיד מספרים לכם שביפן תמצאו סניף של יוניקלו עם 12 קומות? או חנות אלקטרוניקה עם 9 קומות? זה אמנם נכון, אבל זה קצת לא חוכמה. התכנון העירוני והבניה ביפן כל כך אחרים, בפרט באזורים העמוסים ביותר, שכל שטות שתפתחו שם תהיה עם כמה קומות, אפילו אם מדובר בהמבורגריה עלובה.
זה מתחיל מזה שהתכנון העירוני ביפן שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים אצלנו כאן. במבט ראשון, הכל נראה מאוד כאוטי. כאילו אין בכלל חוקי zoning שמגדירים מה אפשר לבנות איפה. כאילו אפשר לבנות תחנת כוח גרעינית בצמוד לסושיה. בקיצור, כאוס. בפועל, זה כאוס מנוהל, כפי שהגדיר את זה יניב וייסמן בפוסט סופר מעניין שקראתי רגע לפני שטסנו. ממליץ לכם לקרוא את הפוסט המלא, אבל הנה קטע ממנו:
הערים היפניות נראות יותר כמו כאוס אורבני. בניין של שלוש קומות ליד אחד של שמונה. בית פרטי ליד מסעדה. מגרש חניה קטן ולידו מכבסה או מקדש. חנות מוסיקה בקומה הראשונה, ליד משרד עורכי דין. הכאוס הזה אינו בהכרח כשל תכנוני. הוא תוצאה של מערכת שמאפשרת הרבה שימושים להרבה שחקנים קטנים בתוך מסגרת תחבורתית מאוד חזקה. אין הפרדה בשימושים וכך אפשר למצוא חנויות קטנות, נישתיות לצד רשתות מזון במרכזי הערים. בדרך כלל מרכז העיר נחשב לאזור יקר בישראל, אך, עירוב השימושים ביפן מאפשר לבעלי עסקים קטנים לייצר הכנסות ולא להדחק לשולי העיר. הסגנון הכאוטי הזה מאפשר לתושבים היפנים לא להרגיש מרוחקים או פריפריאליים. כעת תחשבו רגע על מרכזי הקניות הגדולים שאתם נוסעים אליהם בישראל...למה הוא לא ממוקם מעל או קרוב לתחנות תחבורה ציבורית?
[…]
אחד הדברים שהופכים את העיר היפנית לכל כך נוחה הוא שהיא אינה מפרידה בקשיחות בין המקומות שבהם אנשים גרים, עובדים, קונים ואוכלים. חנות קטנה יכולה לפעול בקומת הקרקע של בניין מגורים, משרד יכול לשבת כמה רחובות מתחנת רכבת בלב שכונה, ומסעדה, מרפאה או מכבסה יכולות להופיע כמעט בכל מקום שבו יש מספיק אנשים שיצדיקו אותן.
התוצאה היא עיר שנראית לעיתים פחות מסודרת מבחינה תכנונית, אבל מתפקדת בצורה טבעית הרבה יותר. במקום לנסוע מאזור מגורים לאזור תעסוקה ומשם למרכז קניות, חלק גדול מהחיים מתרחש לאורך אותו מסלול יומי. יוצאים מהבית, עוברים ליד בית הקפה, מורידים ילד בגן, עולים על הרכבת, עובדים, קונים משהו בדרך חזרה ואוכלים במסעדה בשכונה. עירוב השימושים הזה מייצר לא רק נוחות אלא גם צפיפות של פעילות כלכלית וחברתית, שמאפשרת לעסקים קטנים להתקיים והופכת את הרחוב עצמו לחלק מחיי היומיום. במקום שהעיר תהיה אוסף של יעדים נפרדים המחוברים בכבישים, היא הופכת לרצף אחד של מגורים, עבודה, מסחר ותחבורה.
השורה התחתונה של הפוסט המעניין הזה: היפנים בונים צפוף, קטן, ולגובה. הכל מאוד מאוד קומפקטי, וצריך להידחס בתא שטח יחסית קטן, כדי לאפשר הכל לכולם כל הזמן. טוקיו היא עיר של יותר מ-14 מיליון איש (המטרופולין כולו מונה כ-40 מיליון איש). צורת התכנון הזו יוצרת ערים שהן מאוד הליכתיות למרות גודלן העצום, עם תחבורה ציבורית מעולה שמאפשרת לגור בקצה אחד ולעבוד בקצה האחר, מרחק 30-60 דקות נסיעה, ועדיין שהכל יהיה מאוד קרוב הביתה. ומאחר שהדירות קטנטנות, אין מקום למזווה ענק, ולכן היפנים אוכלים הרבה בחוץ. אם כבר קונים מצרכים, אז קונים מעט, ובתדירות גבוהה (כי הכל קרוב), ולכן אוכלים הרבה יותר טרי. מדהים איך דבר נסתר מן העין כמו חוקי התכנון משפיע בסוף אפילו על אופי הארוחות שלנו. ושל היפנים.
מסלול הטיול שלנו היה גנרי ולא מקורי כמעט בכלל: נחיתה בטוקיו, כמה ימים בעיר. משם החוצה. זה החלק היחידי שאני מרגיש שטיפה יצאנו מהשבלונה הכי פופולרית: במקום לנסוע לאזור שנקרא האקונה, נסענו לאזור שקרוי ״האלפים הצרפתים״. הוא יפהפה ושליו באמת מזכיר במשהו את האלפים. שם ישנו בריוקאן - בית אירוח יפני מסורתי, עם שינה על הרצפה וכל זה - טבלנו במרחצאות חמים - אונסן - וטיילנו קצת בהרים. היה כיף. משם לקיוטו לכמה ימים, ובחזרה לטוקיו לעוד קצת קניות והביתה. הכל בתחבורה ציבורית, בלי מכונית בכלל, גם לנקודות הכי קטנות ומרחוקות. קל ונוח, ולא יקר במיוחד. נסיעת הרכבת הכי יקרה שלנו, בשינקנסן, רכבת הקליע המהירה, בין קיוטו לטוקיו, במחלקה הראשונה (כי חיים פעם אחת), עלתה לנו 360 שקל לאדם. זו נסיעה של 450 קילומטר שארכה בערך שעתיים וארבעים בשיא הנוחות, כן? זה באמת לא מאוד יקר בהתחשב במה שאתם מקבלים. לשם השוואה, אם היינו רוצים לגמוע את המרחק הזה ברכבת רגילה זה אמנם היה עולה רק 160 שקל לאדם, הנסיעה היתה אורכת בערך 9 שעות.
ברוב הימים ירד גשם. למעשה, אני לא זוכר עוד טיול שעשינו שהיו בו כל כך הרבה ימי גשם. בדיעבד התברר שזה רצף ימי הגשם הארוך ביותר שטוקיו ידעה מזה זמן (34 ימי גשם ברציפות). ברוב הימים זה לא היה גשם מעיק מדי, וברגע שהבנו שאפשר פשוט לקנות מטריות ב-5 שקלים למטריה ולהמשיך לטייל, זה היה סבבה. בחלק מהימים זה היה טייפון! אמנם בעוצמה 1 מתוך 5, אבל הי, מעולם לא הייתי קודם בטייפון! אפילו רצתי בטייפון! ספוילר: טייפון זה לא רק גשם, זה גם (ובעיקר) מללללאאאא רוח כפי שתעיד אחת המטריות שכבר לא איתנו.
אם אני צריך לבחור בין טוקיו לקיוטו, אני כנראה טיפוס של קיוטו. אני מבין שזו הכללה גסה ושטחית מאוד לקבוע דבר כזה אחרי כמה ימי טעימה בסך הכל מכל אחת מהערים. ועדיין, טוקיו היתה בשבילי כמו מקום עם פול-ווליום בכל החזיתות הסנסוריות. קיוטו היתה לי נוחה ונעימה ושלוה. הכותב והמעצב המחונן גל ממליה, בעל הבלוג המומלץ עד מאוד ״פתיתים״, שביקר ביפן מספר בלתי סביר של פעמים, המשיל את ההבדלים בין טוקיו לקיוטו להבדלים בין תל אביב לירושלים. ואני, אני ירושלמי, אז אני בטים קיוטו.
למעשה, לו הייתי קורא לפני הנסיעה את ״איך לאכול את טוקיו כמו מקומי״ - מדריך האוכל המהמם של גל, אז כלל לא הינו מתחילים את הטיול בטוקיו, אלא דווקא בקיוטו. כדי לא להיכנס ליפן על 100 קמ״ש, אלא להגביר לאט לאט. אבל - קראתי את המדריך הזה מאוחר מדי. אל תעשו את הטעות שלי! אם אתם חושבים על יפן, אני מפציר בכם, שבו לקרוא את המדריך המהמם הזה בנחת, כמה שיותר זמן מראש. להתחיל בקיוטו נראית לי כמו האפשרות הנכונה יותר. תכל׳ס, אני ממליץ לקרוא את המדריך הזה גם אם אתם לא מתכננים יפן בקרוב, כי הוא כיפי מאוד. כמו כל התוכן שגל יוצר. עקבו אחריו באינסטגרם. הוא יוצר תוכן מופלא.
אכלנו המון. בכלל, בטיולים בחו״ל אתה נכנס למוד אוכל - מה אוכלים מתי אוכלים איפה אוכלים למה אנחנו לא אוכלים כבר - אבל בטיול הספציפי הזה באנו עם ציפיות מאוד מאוד גבוהות מהאוכל. והאמת? לא הצלחתי לעמוד בהן. לא באוכל, וגם לא בקפה.
הבעיה היא לא יפן, וגם לא הציפיות שלי. זה סתם היה צירוף נסיבתי של כמה דברים. קודם כל, כבר אמרנו שיש מיליון אנשים בכל מקום. ומאחר שהכל מאוד קומפקטי, גם מקומות האוכל מאוד קומפקטיים. חלקם מציעים מספר חד ספרתי של מקומות. כך אתם יכולים די בקלות למצוא את עצמכם מחכים שעה בתור לראמן, ואפילו 45 דקות לכוס קפה. ועם שני ילדים, רעבים, ועם המון גשם שיורד כל הזמן, לא תמיד זה עובד. אוכל הרחוב אמנם יכול להיות מעולה, אבל גם יכול להיות מאוד סתמי ותיירותי. בשורה התחתונה - ציפיתי שהכל יהיה מושלם, הכי טוב שהיה לי בחיים, וזה לא היה המצב. טעמתי משני הקצוות - גם המעולה, וגם הסתמי.
למשל, פיצה בקיוטו שהובטחה לנו בתור ״הכי טובה שתאכלו בחיים״ היתה קצת meh, וגרמה לי בעיקר להתגעגע לפיצה האהובה עלי בישראל - ניאופוליטן בחיפה. מצד שני, הגענו בקיוטו לראמניה קטנטנה בעקבות המלצה של חברים. חיכינו שעה שלמה בתור, על השעון, ובסופו של דבר זו התגלתה בתור יצירת אומנות קולינרית שמעולם לא אכלתי כמותה. בלי הגזמה. מקום פצפון, עם לא יותר מ-10 מקומות ישיבה. טבחית שמכינה כמה סוגי ראמן, עם כמה סוגי ציר, כל יום, כל היום. ציר בשר מושלם. ציר פירות ים עוד יותר מושלם. בשר מרהיב. גיוזות וואו. זה היה כל כך טעים שחזרנו למחרת שוב, בידיעה גמורה ששוב נמתין שעה בתור. בגשם. הפעם הבאנו איתנו גם את הילדים, שגילו סבלנות רבה, ובסופו של דבר הסכימו שזה היה שווה כל דקה של המתנה. אם תרצו, זה המקום.
כמו כן: גלידה אמריקאית. עם כל הכבוד לג׳לטו, לטעמי זו הגלידה הטעימה בעולם ואני לא יודע למה אין לנו בישראל מספיק ממנה. אני חושב שאכלתי איזה עשר גלידות אמריקאיות במהלך הטיול הזה, משום שהיא מאוד מאוד נפוצה ביפן. לא כולן היו וואו, אבל אחת היתה וואו של הוואו. גלידה של מותג בשם cremia, שהגביע שלה הוא לא ופל גלידה רגיל, אלא עשוי מבצק עוגיות עם 12.5% חמאה (כך אמר השלט). מושחת מאוד, אבל חיים פעם אחת.
האמת היא שאחרי כמעט שבועיים של אוכל יפני, כולנו רצינו קצת הפסקה ממנו. אמנם אכלנו סושי מעולה (הם אכלו, אני הסתכלתי), וראמנים מעולים, וגיוזות מעלפות, ועוד ועוד כאלה, אבל בשלב מסוים הנפש חשקה בסתם סלט. או חלה עם קוטג׳. עם המבורגר. ואת אלה היה קשה למצוא, אם בכלל. ארוחת הבוקר היתה הקשה ביותר לפיצוח, כי וואלה אני לא מסוגל לאכול ניגירי או ראמן על הבוקר. אבל זה לא ייחודי רק ליפן. בכל המקומות שטיילנו בהם ארוחת הבוקר היתה הקשה ביותר לפיצוח.
בדרך מטוקיו לקיוטו, כשעברנו דרך ההרים ודרך מקומות קטנים יותר - כפרים ועיירות קטנות - ראיתי בתים רבים שהיתה צמודה אליהם חלקה חקלאית קטנטנה. ממש בגודל של כמה מטרים רבועים. יפנים שמגדלים לעצמם ירקות. זה הזכיר לי את מודל גינת הירק היצרנית ש״עשב לימון״ מקדמים בישראל (למעוניינים, הנה הכתבה שלי עליהם), אבל עוד יותר באקסטרים (כי יפן). יש בזה משהו רומנטי - איזה מגניב היה אם בתכנון העירוני שלנו היה אפשר לשלב מיני חלקות חקלאיות קטנטנות כאלה - אבל מתברר שיש בזה גם בעיה. לפי המעט שקראתי בעניין, החוות הקטנות האלה הן שאריות של עולם הולך ונעלם, שהממשלה היפנית רצתה להגן עליו בעבר, והיום לא כל כך יודעת איך לתקן אותו.
מספר החקלאים ביפן יורד ב-50 אלף אנשים בשנה. גילם הממוצע של החקלאים שנותרים הוא יותר מ-65. היפנים מגדלים לעצמם פחות מ-40% מהקלוריות שהם צורכים, השפל הנמוך ביותר מאז 1965. לשם השוואה, בארה״ב מגדלים יותר מ-100% מצריכת הקלוריות המקומיות, בקנדה יותר מ-200%. ליבת המדיניות החקלאית הממשלתית ביפן עדיין מתמקדת בחוות משפחתיות קטנות וזעירות, שבהן החקלאות שזורה בחיי היומיום, למרות שזה עולם הולך ונעלם.
העולם הזה התחיל, כמו דברים רבים אחרים, אחרי מלחמת העולם השניה. כדי להתגבר על המחסור במזון הממשלה הפקיעה כ-80% מהקרקעות החקלאיות, וחילקה אותם לאיכרים. כך מספר משקי הבית החקלאים בעלי הקרקע יותר מהוכפל. ב-1961 הממשלה חוקקה חוק יסוד חקלאי, מעין חוקה חקלאית, לפיה החקלאי בעל האדמה הוא עמוד התווך של היציבות החברתית. זה מדהים לחשוב על זה שבאותה תקופה יותר משליש ממשקי הבית ביפן חיו מחקלאות.
ההיסטוריה ידועה: הצמיחה המהירה, עליית המכונות, הסכמי הסחר הבינלאומיים, הגלובליזציה, כל אלה הגדילו מאוד את יבוא המזון. חקלאים רבים עברו לעבודה חלקית, שטחי חקלאות ננטשו או הוסבו לשימוש אחר, ואפילו עיבוד האורז, הדגן המרכזי של המטבח היפני, ירד משמעותית. לפי המאמר הזה, כיום 70% מהעסקים החקלאיים מניבים מחזור שנתי של פחות מ-3 מיליון ין (כ-20 אלף דולר), ומהווים 1.1% מהאוכלוסייה בלבד. במדינה יש יותר מרבע מיליון הקטאר של קרקע נטושה (שזו נישה בתוך בעיה כללית יותר של בתים נטושים, שנובעת מהזדקנות האוכלוסיה).
הטענה המרכזית של המאמר הזה היא שהחוות המשפחתיות אינן עוד בסיס הייצור של החקלאות היפנית, ויש לראות בחקלאות “ענף רגיל” ולא ענף מיוחד שיש להגן עליו. כלומר, לא עוד להגן על חקלאים קטנים ומסורתיים שמגדלים לעצמם כמה ירקות בחצר, על הממשלה לעודד חקלאות תעשייתית, לעודד הטמעות טכנולוגיות מתקדמות בחקלאות, ולעודד יצוא חקלאי. סתם, נקודה למחשבה בצד כל הרומנטיקה.
מחשבות אחרונות:
טיול עם ילדים הוא תמיד שונה מהטיול שהייתם עושים לבד. זו מחשבה מאוד לא מקורית. היא פשוט מורגשת יותר, לטעמי, ביפן.
גוגל מפות זו ההמצאה הכי טובה של האדם. לא ברור לי איך טיילנו לפני כן.
לטייל עם סוכן AI זה הדבר הבא. הסוכן שלי בנה לנו את השלד של הטיול, עזר לי לעשות לו fine tuning, מצא לי את המלונות הנכונים, עזר לי להשוות מלונות, ולבסוף גם הזמין אותם. כנ״ל את נסיעות הרכבת. כנ״ל המלצות לקפה וכו׳. זו היתה חוויה מדהימה לטייל בעיר כל כך זרה, בתרבות כל כך זרה, עם סוכן AI שיושב לך בטלפון. למשל - ביקשתי ממנו לבנות לי רשימת קניות ולאורך כל הטיול זרקתי לו כל מיני דברים אקראיים שאנחנו רוצים לקנות. ביקשתי ממנו שברכבת חזרה מקיוטו לטוקיו הוא ירכיב וישלח לי תוכנית קניות מסודרת ליממה האחרונה, ויסדר את הכל על מפה (אחרי שהוא בדק איפה אפשר לקנות מה, השווה מחירים ובדק מלאים), כדי שלא נבזבז זמן ולא נתרוצץ כמו משוגעים מקצה לקצה של עיר כל כך גדולה. הוא אפילו שיבץ לי עצירות קפה בדרך.
הוא לא מושלם. לעיתים הוא טועה. לעיתים הוא שולח אותך לעיתים למקומות מאוד גנריים. אבל אם עובדים איתו נכון ומכירים במגבלות שלו - זו חוויה משוגעת, שאנחנו רק בתחילתה, ותשנה לחלוטין את ענף התיירות. להיות מסוגל להבין מסכים יפניים בלתי אפשריים בזמן אמת, להזמין רכבות במערכות מסובכות מאוד, כאילו זה כלום - זה וואו. זה להרגיש בעל כוחות על. כשהוא מסביר לך בזמן אמת איפה יהיה הכספומט ביציאה מהרכבת באמצע שום מקום, כדי שלא תבזבז זמן להוציא כסף דווקא עכשיו כשהרכבת תיכף יוצאת, כשהוא מנתח האם כדאי לך להסתכן ולקפוץ לקפה שרחוק מהתחנה בזמן ההמתנה לרכבת, על סמך מה שהוא יודע על אורך התור באותו קפה, זה כמו לקחת את סוכן הנסיעות של פעם, אבל להעצים אותו פי מיליון, ואז להכניס אותו לכיס שלכם, כדי שיהיה רק שלכם. אין דברים כאלה. נסו ותיהנו.אפרופו קפה - דעו שסצינת קפה הספשלטי ביפן רותחת, והתפתחה מאוד בשנים האחרונות. היפנים, כמו היפנים, לוקחים את הכל לאקסטרים. ועדיין, למרות שהצלחתי לשתות ביפן קפה יותר ממושלם, ולמרות שקניתי כמעט קילו קפה לחזור איתו הביתה - אני מודה שסצינת הקפה בישראל לא נופלת ממנה במאומה.
ואחרון חביב - הכל ביפן חמוד. אני מדבר אתכם על אריזות, שלטים בתחבצ, פרסומות, אפילו מכסה הביוב. הכל מלא באיורים של מאכלים עם עיניים, דמויות, חתולים. כולם עם עיניים גדולות ונוצצות. אלה היו שבועיים של טיול בסדרת אנימציה מהאייטיז. הכל חמוד חמוד חמוד. החמוד הזה גרם לי לקנות המון דברים. והאמת היא שזו תופעה תרבותית עם שורשים עמוקים. ביפנית קוראים לזה קוואי (Kawaii). במאמר הזה תוכלו לקרוא על זה יותר, הנה שתי פסקאות מתוכו:
היסודות של תרבות הקוואי העכשווית נוצקו בין סוף שנות ה-60 לתחילת שנות ה-70. זו הייתה תקופה שבה תרבות הנוער התחזקה ברחבי העולם והגל השני של הפמיניזם התפתח. ביפן, נשים צעירות אתגרו ערכים מקובלים ובחנו צורות ביטוי חדשות. […] נשים צעירות החלו לקחת בעלות על המילה “קוואי”, שקודם לכן הופנתה אליהן, וליישם אותה על כל מיני דברים. אפילו אופנה סקסית יכלה להיקרא קוואי. זו הייתה מהפכה בשימוש במונח, הרבה מעבר למשחק מילים - היא שיקפה שינוי בתודעה של צעירים באותה תקופה. בכך שהשתלטו על המילה, הן התנגדו בעדינות לערכים ולמבני הכוח המקובלים. רוח התקופה ההיא הניחה את הקרקע לגיוון וליצירתיות שיאפיינו מאוחר יותר את תרבות הקוואי.
רגע סמלי במיוחד הגיע ב-1 בינואר 2006, כשאחד העיתונים פרסם בעמוד הראשי כתבה גדולה בשם “קוואי כובש את העולם בסערה” (Kawaii Sekai ni Kaze), שסימנה שהקוואי זכה להכרה חברתית רחבה. הכתבה הדגישה את תרבות הקוואי של יפן, הציגה אמנים בעלי שם עולמי לבושים באופנה הצבעונית שהייתה פופולרית אז בהארג’וקו (שיבויה, טוקיו), ותיארה איך היא לוכדת תשומת לב בחו”ל.








איזה חמודי האם כדאי לכם לנסוע ליפן? אני אשמח אם ייצא לי שוב, עם הילדים או בלעדיהם. ואם ייצא לי, הפעם אעשה זאת אחרת לגמרי. אשתדל להתרחק מהערים הגדולות, ואחפש את יפן כפי שהיא בדמיון שלי. יפן השקטה יותר, המהורהרת, המסתורית. אולי אסע לאחד האיים המרוחקים יותר, ואתיישב בכל אחד מהם לכמה שבועות, להתבונן בבעל מלאכה כלשהו מגלף משהו במשך שעות עד שהוא נהיה מושלם. אולי אלך לטייל לי לבד בהרים. אולי בכלל אסע בחורף, כדי לשבת במעין חם כשמסביבי שלג לבן מכסה את הכל. ואולי לא ייצא לי לחזור אחזור שוב ליפן, כי העולם הוא גדול והחיים הם קצרים, ורק אתגעגע עד סוף חיי לעושר הטעמים הנפלא, המסחרר, העמוק, של הראמן ההוא בסמטה ההיא בקיוטו.
תודה שקראתם.






אתה כותב בחסד. תודה.
נהניתי לקרוא, תודה!