פיזור נפש, לקראת 2026

כמה מחשבות לסיכום השנה שחלפה, החיים שחלפו, ולקראת השנה החדשה שבפתח

Dec 06, 2025

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
כל החיים שלכם, ושלי, ושל כל היצורים כולם, סובבים סביב קשת A*.
קשת A* הוא חור שחור. אבל לא סתם חור שחור רגיל, כזה שיש כמו זבל ביקום. לא. קשת A* הוא החור השחור על-מסיבי שנמצא במרכז גלקסיה, אין המון כאלה. ובמקרה שלו, הגלקסיה שסובבת סביבו, שנמשכת אליו, היא זו שכולנו חיים בה, גלקסיית שביל החלב.

יש משהו משחרר עבורי בידיעה שחיי סובבים סביב החור השחור הזה, למרות שלא אחיה די זמן כדי להשלים ולו הקפה אחת סביבו, אפילו לא קרוב. אף אחד מהיצורים החיים על כדור הארץ לא יחיה מספיק זמן כדי להשלים הקפה כזו.
בגלקסיית שביל החלב יש איפשהו בין 100 ל-400 מיליארד כוכבים, ועוד מספר לא ידוע של כוכבי לכת. הקוטר של הגלקסיה, כלומר המרחק מקצה אחד אל הקצה האחר שלה, מוערך ב-100 אלף שנות אור. בגלל שהיא כל כך גדולה, לשמש שלנו יידרשו 200 מיליון שנה כדי להשלים הקפה אחת סביב קשת A*. מהלך חיינו כאן הוא אפילו לא פסיק בתוך המסע הגדול הזה. למעשה, מאז שהגלקסיה נוצרה, היא עצמה הקיפה אותו רק 66 פעמים עד כה.

לפעמים אני מרגיש שגם במרכז הקיום שלי, היקום שלי, יש חור שחור על-מסיבי, שכל חיי סובבים סביבו. הוא כל כך שחור, שאני לא יכול להציץ לתוכו. אבל אני מרגיש אותו. את המאסה שלו. היא כל כך גבוהה, שאני מרגיש שכל חיי הוא מושך אותי אליו. ואני, אני כל חיי מנסה לברוח ממנו. כל מה שאני עושה נועד לתכלית אחת ואחת בלבד: שלא ישיג אותי, שלא ישאב אותי, שלא יבלע אותי אל קרבו. כי אם אשאב לתוכו, אל תוך הריקנות הגדולה, אל ההתחלה של כל הדברים, אני אאלץ להתבונן עמוק עמוק לתוך עצמי. ואני מת מפחד לגלות מה יש שם.

2.
׳ההתחלה של כל הדברים׳ הוא לא ביטוי שלי. זהו שם ספרו האחרון של הסופר הנהדר יניב איצקוביץ (הוצאת כתר, גילוי נאות וכו׳). זהו אחד הספרים הבודדים שהצלחתי לקרוא בשנה האחרונה. הוא פורס את סיפורים של שלושה חברי ילדות שגדלו יחד באירופה של לפני ותוך כדי השואה, עד שנפוצו לכל עבר. הספר מדלג בין כמה מישורי זמן, ומתאר כיצד שלושתם נמשכים לתוך החור השחור של היקום שלהם, ההתחלה של כל הדברים. לא ארבה בפרטים כי לא בא לי להרוס (זה ספר נהדר, אני ממליץ בחום), אבל התחברתי לביטוי הזה מאוד. ההתחלה של כל הדברים. ראשית הצירים של חיינו, המקום ממנו אנחנו בורחים, ואליו (אולי) אנחנו שבים לבסוף. מהי ההתחלה של כל הדברים שלי? מה יש שם, בתוך השחור הגדול, בתוך קשת A* הפרטי שלי?

מאז ומעולם אהבתי להיות בתנועה. ללכת. לרוץ. לשחות. לנסוע. ליצור. למלא את הלו״ז עד אפס מקום. לעבוד על כמה פרויקטים במקביל. התנועה מעוררת בי מחשבות. היא מגרה את היצירתיות שלי. היא מרגיעה אותי.
כשאני נע, בעיקר בהליכה, אני מרגיש נוח יותר. או בניסוח אחר: אני מרגיש פחות מאוים על ידי החיים. הדריכה במקום קשה לי. אם אני עומד יותר מדי זמן במקום אחד אני מרגיש שאני מתנוון. אני מרגיש שאני מעלה אבק, מחליד, מתפורר. אחרי יותר מדי זמן במקום אחד אני נוטה להשתעמם, עד כדי שזה נהיה מגרד, ואני מוכרח ללכת. גם אם זה בעבודה במשהו שאני עצמי בניתי. גם אם אני עם חברים קרובים. גם אם אני מוקף בבני משפחה אהובים. תנו לי ללכת, אני רוצה להיות שם.

לאחרונה אני חושב שהחור השחור הגדול שחיי סובבים סביבו, זה שאני כל הזמן מנסה לברוח ממשיכתו, ולכן מוכרח להיות בתנועה כמה שיותר, הוא פשוט הריקנות. ריקנות שאיננה ריק. ריקנות שהיא דבר בפני עצמו. ריקנות עם מאסה. מאסה גדולה, שואבת. ריקנות שאינני יודע ממה היא עשויה, אבל היא מפחידה אותי עד מאוד.
יכול להיות שהתיאור הזה סתום מדי, שרק אני מבין אותו. אולי. אולי לא. אני יודע שהייתי שמח לו היה לי האומץ לעצור לרגע, להסתובב אל הצד השני, וללכת לכיוונה של הריקנות הזו. או לעצור במקום ולחכות שהיא תשאב אותי לקרבה. הייתי שמח לו היה לי האומץ להיות בתוכה, לשהות בה, להבין אותה, לגלות ממה היא עשויה ולמה היא מפחידה אותי כל כך. אבל אין בי את האומץ הזה. ולכן אני ממשיך לברוח. לאחרונה, יותר ויותר, אני חושב שזה לא יעזור. שהריקנות תשיג אותי בכל מקרה, לא משנה כמה אברח ממנה.

עיתונות היא מקצוע אינטנסיבי בצורה בלתי רגילה. מעטים מקצועות בהם מייצרים מוצר חדש - חדש - כל יום, ולעיתים כל שעה. אני עיתונאי כבר 18 שנה. בשלב הזה המקצוע הזה מגדיר חלק גדול מהזהות שלי. בכל השנים האלה, בכל פעם שסיימתי פרויקט גדול ופתאום לא עבדתי על כלום, חשתי שהריקנות נוגעת בי. משתלטת עלי. זו היתה תחושה מציפה, מאיימת. בכל פעם הצלחתי להשתחרר ממנה בסופו של דבר, ולמצוא דברים חדשים לעבוד עליהם. אבל הבינתיים הזה, הריק, היה מאוד לא נעים.
לאחרונה אני חושב שאולי הגיע הזמן לתת לריקנות לאחוז בי לזמן מה. לברר מה זה אומר לא לעשות. לא ליצור, לא להגיד דבר, לא להיות בקשר. פשוט לעצור ולהתבונן פנימה. כמו נזיר במקדש בודד על פסגתו של הר.
רק בלי המקדש,
ובלי הפסגה,
ובלי ההר.

מה אגלה אם אעשה את זה?
האם תהיה דרך חזרה?

2.
היוצרים שאני הכי אוהב בעולם הם אלה שאי אפשר לפספס את החתימה הייחודית שלהם. שברגע שאתם נתקלים ביצירה שלהם, אתם מיד יודעים שזה הם. בלעז קוראים לזה auteur. איזו מילה יפה זו לעז. כשהייתי ילד ובלעתי ספרים בקצב מסחרר זו היתה מהמלים הקסומות האלה, שהייתי צריך ללמוד בעצמי מה המשמעות שלה. לעז. אבל אני סוטה. איפה הייתי? כן. auteur.

אתם יכולים לחשוב על כמה יוצרים כאלה בקלות. וודי אלן. טרנטינו. אנדי וורהול. קייסי נייסטאט. ווס אנדרסון. מאיר אריאל.
גם רועי כפרי הוא יוצר כזה. כל יצירה שלו מזוהה באופן מיידי. היצירה שלו היא לא לכל אחד. הוא טעם נרכש. אבל הוא בטעם שלי, והחיים שלי מסתובבים סביב עצמי, אז מה אכפת לי אם אחרים לא אוהבים אותו.
הסדרה החדשה שלו, יקומות, תפסה אותי. צפיתי ברכבת בשני הפרקים היחידים שיצאו עד כה. נזכרתי בביקורת שקראתי באחד העיתונים על כך שמדובר בסדרה מעולה, ייחודית, אבל לא מצחיקה. מה אני אגיד לכם, הביקורת הזו עצמה הצחיקה אותי. למה מישהו חשב שהסדרה הזו אמורה להצחיק? אני לא חושב שהיא אמורה לשבת תחת המשבצת של ׳קומדיה׳. אני לא חושב שהיא אמורה לשבת תחת משבצת כלשהי. זו בדיוק הגדולה של יוצרים ייחודיים כמו כפרי - הם ז׳אנר שכל כולו יוצר אחד.
על כל פנים, אם עדיין לא צפיתם - צפו. הסוף של הפרק השני של כך מרגש, שהייתי על גבול דמעות ברכבת. תודה לך, רועי כפרי, שבגללך כולם חשבו שאני יותר מוזר ממה שאני באמת. אני מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים.

אני נהנה מהיצירה של כפרי כבר כמה שנים. לא הייתי צופה אדוק של ניצה ולחם, אבל רק בגלל שלא הצלחתי להבין מה הלך שם. ועדיין, פה ושם, כשהוא יצר משהו עם וניה היימן או עם אחרים, עקבתי. ואז, יום אחד, הוא נעלם. חזר מארצות הים, לקח את עצמו אל הצפון, לנהלל, וירד מתחת לרדאר. פה ושם הבליח באיזו פרסומת, פה ושם שחרר איזה סרטון מוזר שלו עם אחד הילדים שלו. אבל בגדול, הוא התרחק.

אני לא מכיר אותו אישית, אבל אני מנחש שהוא לא היה חייב לעשות את זה. אני מנחש שהוא היה יכול להשתלב בקלות רבה בארץ נהדרת, להיות אחד מכוכבי המיינסטרים של הקומדיה הישראלית, ועל הדרך גם להפוך לאדם אמיד מאוד. אבל כפרי בחר בדרך אחרת. מאחר שאני לא מכיר אותו אישית, נותר לי רק לנחש למה. אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מעריץ אותו על הצעד הזה.

אם הפרקים הבאים של יקומות יהיו טובים כמו הקודמים, הסדרה הזו תהיה פסגת היצירה שלו עד כה. מה עושים אחרי שמגיעים לפסגה? איך יורדים משם? איך מאתרים עוד פסגה לטפס עליה, גבוהה יותר הפעם? ומה קורה אם אין עוד אחת, וכבר ירדתם מהקודמת?

3.
לפני חודש, הג׳ודוקא פיטר פלצ׳יק הודיע שהוא פורש מג׳ודו. הוא בן 33 בסך הכל. נכנס לספורט הזה כשהיה בן 4. באמתחתו יש שתי מדליות אולימפיות, אחת מהן אישית מהאולימפיאדה האחרונה. בשנת 2020, כשזכה במדליית זהב באליפות אירופה, הוא דורג במקום הראשון בעולם בקטגוריית המשקל שלו. הראשון, בעולם, בגיל 28.

להיות ספורטאי מקצועי, ודאי ספורטאי אולימפי, זה חתיכת דבר קשה. קשה, ותובעני, ולפעמים גם בודד מאוד. ולא רק זה - בתור ספורטאי מקצועי, ודאי אולימפי, הקריירה שלך היא קריירה מאוד קצרה. היא מתחילה בגיל מאוד מאוד צעיר, ומסתיימת בגיל מאוד מאוד צעיר. כמו גפרור שנדלק בלהט, בוער באור בוהק, אבל כבה במהירות.

מה הייתם עושים לו הייתם פורשים מהמקצוע שלכם, מהקריירה שבניתם בכל כך הרבה זיעה, בתחילת שנות ה-30 שלכם, אחרי שהגעתם לפסגה? איך נראים החיים משם? אני מאחל לפלצ׳יק חיים מקצועיים מלאי סיפוק ואתגרים, ואני משוכנע שהוא ימצא את דרכו. באימון, בעסקים, בפילנתרופיה, בתור איש משפחה, מה שזה לא יהיה. אם יש משהו שספורט מקצועני, ודאי אולימפי, מלמד אותך, הוא איך ליפול ולקום, ואיך להתמודד עם קשיים ואתגרים. ועדיין, בתור קונספט - לפרוש בתחילת שנות ה-30 ממסלול מקצועי שבנית וטיפחת כל חייך במאמץ גדול כל כך, זה יכול להיות שבר. הריקנות יכולה להשתלט עליך די מהר.

לפני האולימפיאדה הקודמת, יצרתי פרק ל-#חיותכיס על הכלכלה האולימפית - מדליית הכסף. הנה הוא כאן:

הראיון המרכזי בפרק הזה היה עם הספורטאית האולימפית והיום יו״ר הוועד האולימפי הישראלי, יעל ארד. ארד היא מהנשים המרשימות ביותר שפגשתי בחיי. נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם. יש לי הזכות לשבת איתה באיזה פורום משותף קטן (אולי אספר על כך בפעם אחרת). כשדיברנו, היא סיפרה לי שאחד הדברים שהוועד האולימפי הישראלי עושה הוא לתמוך בספורטאים האולימפים הפורשים, בדיוק משום שהסיכון להישאב לתוך הריקנות הוא גדול כל כך. כשפלצ׳יק הודיע על הפרישה שלו, נזכרתי בדברים שלה. אני מקווה שהם יידעו לעטוף אותו בכל מה שצריך כדי לעזור לו להחליק את המעבר הזה. אני מקווה שהוא יצלח את המעבר הזה בהצלחה, ומאחל לו שימצא את הפסגות הבאות לטפס עליהן.

4.
שנת 2025 תיכף מסתיימת. למרות הכל, הצלחתי לעשות בה דברים שמעולם לא עשיתי קודם. השתתפתי בחצי מרתון (תל אביב, זמן סיום 01:57:39). למדתי לשחות כמו שצריך. התחלתי לשתות קפה כמו שצריך. יצרתי סדרת טלוויזיה חדשה. התחלתי תוכנית רדיו חדשה. כל אחד מהדברים האלה היה עבורי פסגה חדשה לכבוש. וזה נחמד, כי אני מודה שיש ימים רבים בהם אני מרגיש שעתידי מאחורי, שכבר לא אצליח לכבוש פסגות חדשות. ויש ימים, והם רבים לאחרונה, שאני מבין שבשלב מסוים זה פשוט קצת מעייף לרדת מההר רק בשביל למצוא הר חדש לטפס עליו. שלפעמים גם ללכת במישור זה בסדר. ולפעמים זה בסדר גם לעצור, להקים מאהל, לקשור ערסל בין שני עצים, לשכב בו ולהביט בעננים חולפים בשמיים.

הנה מה שאנסה לעשות ב-2026, בעבודה ומחוצה לה:

אני מתכנן לרוץ בחצי מרתון ים המלח הקרוב. זמן מטרה: כל תוצאה פחות משעתיים.
אני רוצה לשפר את השחיה שלי ולהשתתף בעוד שנה +- בטריאתלון כלשהו.
אני מתכנן להוציא ספר נוסף שאני מסיים את כתיבתו בימים אלה.
וגם עונה נוספת של ׳מתחת לבלטות׳, והפעם על נושא אחר.
אני רוצה להקדיש יותר זמן לשתי מטרות חברתיות. האחת - פעילות במסגרת עמותת ׳זה בנפשי׳, ובכלל, בתחום בריאות הנפש. אם קוראים כאן אנשים שפעילים בתחום ורוצים להשתמש בתפוצה שלי כדי לספר סיפורים מהתחום, אני אשמח מאוד מאוד לעמוד לרשותכם.
המטרה השניה תהיה ירושלים. זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל אני רוצה לתת צ׳אנס לעיר שאני חי בה, העיר שכל כך רבים נהנים להספיד אותה. גם אני, בעבר. אבל די, לא עוד. ירושלים לא אבודה. לא בהכרח. היא צריכה ויכולה להילחם על חייה כעיר ליברלית, מעניינת, מגוונת, עם חיים תוססים. אם אתם לא גרים בה זה נשמע לכם מגוחך. אם אתם כן גרים בה, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
בשנה האחרונה גיליתי לא מעט קהילות ירושלמיות בועטות שהמשותף לכולם הוא אהבה לעיר, ורצון ליצור בה משהו טוב. אני רוצה לעזור. אני רוצה להיות חלק מהקהילות האלה. אני רוצה לספר את הסיפורים של כמה שיותר מהן, כדי שגם ישראלים אחרים יבינו - גם ירושלים יכולה להיות אלטרנטיבה.
אני רוצה ליצור סדרה מעניינת לקראת הבחירות ב-#חיותכיס (הרעיון כבר קיים, רק צריך להתחיל לראיין אנשים), ולהביא כמה שיותר ראיונות מעניינים לקראת הבחירות במסגרת #המנגנון.

אני מתכנן ששנת 2026 תהיה שנת מעבר. גם מהחושך הגדול של השנתיים האחרונות, לכיוון האור, לכיוון תחילתו של תיקון לאומי וציבורי גדול. אבל גם שנת מעבר אישית. ממי שהייתי, למי שאני רוצה להיות בעשורים הקרובים. עוד מוקדם מדי להרחיב על כך, ויש עוד הרבה שאני עצמי לא בטוח לגביו בקשר לזה, אבל לאחרונה קווי המתאר של המעבר מתחילים להתבהר לי. המסע להבין את הריקנות שאני בורח ממנה יהיה חלק מהמעבר הזה. אני לא יודע אם אצליח, אבל אני יודע שהגיע הזמן להתחיל לחפש שבילים מעניינים לצעוד בהם במישור, ולא רק הרים לנסות לטפס עליהם.

בסופה של שנת המעבר הזו, כך אני מקווה, אני אהיה אחר.
אולי לא מסוער יותר, ולא מהיר יותר, ודאי לא יפה יותר,
אבל אחר.

תודה שקראתם.