פיזור נפש #18
על ריצה, דיכאון וירקות
קודם כל, קצת מוזיקה:( מתוך האלבום החדש של תומר יוסף, 360, שכל כולו נפלא, אבל זה שיר נפלא במיוחד)
זו היתה שבת יפה בירושלים. קמתי עם הזריחה, התלבשתי, ויצאתי לריצה הארוכה האחרונה שלי לפני חצי מרתון ים המלח. 10 קילומטר ירושלמיים קלאסיים, מהשכונה שלי, דרך קרית הלאום, מרכז העיר, המושבה הגרמנית, רחביה, גן סאקר, וחזרה הביתה. 160 מטר עליה מצטברת, בקטנה.
ריצה היא דבר לא לינארי. לא משנה כמה אני רץ, זה מכה בי כל פעם מחדש. בשבת שעברה היתה ריצה ארוכה יותר, בקצב גבוה יותר, ולמרות זאת היא היתה לי קלה יותר מהריצה של היום. לא סבלתי הבוקר, אבל גם לא נהניתי במיוחד. זה מוזר איך גם כשאתה בשיא הכושר שלך, יכולות להיות ריצות כבדות, לא כיפיות, ארוכות מדי, בהן הגוף מרגיש עייף, והמאמץ הוא בעיקר מנטלי - לגרום לרגליים להמשיך לנוע.
אבל הכל שטויות. בשני מחכה לי ריצת טמפו קצרה, אחריה יומיים של מנוחה, ואז, אחרי 13 שבועות של אימונים, חצי מרתון ים המלח.
חצי המרתון האחרון שלי היה בתל אביב, לפני שנה בדיוק. הוא היה לי בה בעת בודד מדי, והמוני מדי. השנה החלטתי להרחיק אל המקום ההפוך לגמרי. אל המדבר. אל המקום הכי נמוך בעולם. אל סוללות המלח. אני ארוץ עם חבר שלי אביב, וזה מרגש אותי ומשמח. כל החלקים של זה. אין לי זמן מטרה. רק לרוץ בכיף, ביחד, ולסיים בתחושה טובה ולא בעייפות. אני מחכה לזה מאוד.
ירושלים היא עיר נהדרת לרוץ בה.
כלומר, אל תבינו אותי לא נכון - היא עיר איומה לרוץ בה. הטופוגרפיה שלה מעלה (לי) את הדופק תוך שניה, אין בה ים לרוץ לאורכו, או נחל, והפארק המרכזי שלה קטן מדי לריצות ארוכות (הריצה ההיקפית בגן סאקר היא בסך הכל קילומטר וקצת). אני מאוד נהנה לרוץ בתל אביב ובערים שטוחות אחרות.אבל,
הריצה בירושלים היא אירוע על גבול המיסטי. העליות גורמות לך אוטומטית להאט את הקצב. עם שחר הגאיות סביב יער ירושלים מכוסים ערפילים חלביים וחלומיים. הקור הירושלמי מחדד את הגוף, דורך את הנפש, והופך את הריצה לעונג גופנינפשי שאין כמותו. ובניגוד לעומס בטיילת של תל אביב, הריצה בירושלים בשבת בבוקר נותנת לך ספייס. אתה לא לגמרי לבד, אבל אתה לבד מספיק. מדי פעם חולפים על פניך חברים אחרים לכת הזו, רצים כמוך. אני אוהב להנהן להם. אני אוהב לחלוף על פני המתפללים שעושים את דרכם אל הכותל. אני אוהב את התנועה שמתעוררת פתאום בגבול בין מערבה למזרחה של העיר. אני אוהב את השכונות המנומנמות, את הדשאים הדובבים, את קירות האבן הבוהקים בשמש העולה. אני אוהב את האוויר הקר, הצלול. אני אוהב את עצמי רץ בירושלים.
יש לרוץ. ויש לרוץ בירושלים
בגלל שקר, בירושלים צריך להצטייד היטב לריצה. הכלל שלי פשוט: מעל 10 מעלות - רץ במכנסיים קצרים ובחולצה קצרה. מתחת ל-10 מעלות: חולצה ארוכה מנדפת ומכנסיים קצרים. מתחת ל-5 מעלות: טייץ ארוך, ואם זו ריצת ערב (טפי, שונא אותן) אז גם כובע מחמם מנדף ואולי גם מעיל רוח קל.
השנה הצטיידתי בציוד טוב במיוחד והוא ממש מוכיח את עצמו. בשביל שלושת הקוראים שזה מעניין אותם, הנה הרשימה של הפייבוריטים שלי. בכל פריט ניסיתי כל מיני חברות, ואלה הטובות ביותר מבחינתי (כל היתר מוזמנים לדלג לסעיף הבא). קניתי את הכל בנובמבר, בגל ההנחות הגדול, כי החרא הזה יקר:
טייץ ארוך של אדידס עם כיסים צדדים
חולצה ארוכה מנדפת של סלומון
ז׳אקט סופר קליל של אדידס לימים קרים/גשומים/מלאי רוח במיוחד
גרביים מדהימים של stance (נקנו בביקור באמסטרדם. ליגה אחרת של גרביים)
כובע מנדף של סלומון
נעלי ריצה של אלטרה (נעליים שהתאהבתי בהם. זירו דרופ. קופסת אצבעות רחבה. חוויה)
זהו. חפרתי.
הבן שלי הסתכל עלי רגע לפני שיצאתי ואמר: ״זהו, הגעת לגיל שכבר לא אכפת לך איך אתה נראה?״
אני רץ עם אפליקציית אימונים שאני ממליץ עליה בחום למי שרוצים לרוץ (כלומר, לא להתחרות, אלא לרוץ, לא משנה איזה מרחק ולא משנה כמה ניסיון קודם יש או אין לכם) - Runna. היא חכמה, אדפטיבית, נותנת לי מגוון של אימונים, ומאפשרת לשלב גם אימוני כוח מכווני ריצה, תרגולי יוגה ומתיחות. האפליקציה הזו דרבנה אותי, דחפה אותי, וגרמה לי להתחייב לשלוש ריצות בשבוע. במשך 13 שבועות של אימונים לא פספסתי אפילו ריצה אחת. לא פספסתי אפילו ריצה אחת למרות שבחודשים האחרונה שקעתי בדיכאון.
זה לא קרה בבת אחת. זה נבנה לאט. בהדרגה.
בנובמבר 2024, לפני יותר משנה, חוויתי טראומה אישית. זה קצת מוזר להגיד את זה כי כל השנים האחרונות, וביתר שאת השנתיים וחצי האחרונות, היו טראומה לאומית אחת גדולה. ובכל זאת, גם בתוך הטראומות הלאומיות הגדולות, היה מקום לטראומות אישיות.
למרות שדברים השתנו לטובה מאז, ולמרות שהחיים התקדמו, בחלוף שנה הטראומה היכתה בי באמת. אחרי שנה של דריכות, של להיות עסוק כל הזמן בלבנות דברים מחדש, כשהדברים באמת נבנו מחדש הגוף האט לרגע, והטראומה חלחלה פנימה, והשתלטה על כל הנפש.
אני לא משתמש במילה דיכאון בקלות דעת. לא כל יומיים נטולי מצברוח הם דיכאון. אבל הפעם, זה באמת היה זה. דיכאון. דיכאון ומחשבות טורדניות, ליתר דיוק.
אלה היו שבועות/חודשים לא פשוטים. דיכאון הוא מחלה מוזרה. זו מחלה אינדיבידואלית מאוד. הדיכאון שלך אינו הדיכאון שלי. וזו גם מחלה שקופה מאוד. אחרים לא רואים אותה, ויכולים לפרש אותה בקלות כמשהו אחר לגמרי. נגיד, עצלות. קורבניות. אגוצנטריות. אגרסיביות. זו מחלה חסרת חן, על גבול הפאתטית. היא דורשת תעצומות נפש כפולות ומכופלות מהסובבים אותך - בני/בנות זוג, ילדים/הורים/חברים/עמיתים לעבודה.
בדיכאון שלי הרגשתי שנהייתי הגרסה הכי בלתי נסבלת של עצמי, and then some. כל מגע אנושי נהיה כואב. המחשבות לא נתנו מנוח, ביום ובלילה. הרגשתי שהעולם, שהקיום, איבדו את הטעם והפכו תפלים לחלוטין, חסרי צבע.
עייפתי.
בתוך כל זה, הדבר המפחיד ביותר עבורי היה אובדן היכולת לכתוב.
יותר מכל דבר אחר אני מגדיר את עצמי אדם כותב.
זה מתחיל מזה שאני חושב מהר יותר ממה שאני מדבר או כותב. ולכן, עבורי הכתיבה היא לא רק כלי לביטוי עצמי, אלא גם דרך להשתלט על המחשבות. לסדר אותן. להאט אותן. הכתיבה, כמו גם אחיותיה המחיקה והשכתוב, עוזרות לי לכוונן את עצמי לקצב נינוח יותר.
לכן, כשהיכולת לכתוב נעלמה, הרגשתי כאילו איבדתי את המוג׳ו שלי. את תכלית הקיום, את הדבר האחד שאני רוצה ומסוגל לעשות היטב. הרגשתי כמו קליפה ריקה של בן אדם. זה היה מחריד. זה טלטל אותי עד לעומק העצמות.
בצר לי, התחלתי להשתמש יותר ויותר במנועי בינה מלאכותית. לא כדי לכתוב. הם אינם יודעים לכתוב כמו שצריך. לא בינתיים, בכל אופן. הכתיבה שלהם משעממת, חסרת כל ברק ומעוף. צפויה, תבניתית. מלאה הרשת טקסטים מג׳ונרטים שכולם נראים ונשמעים אותו הדבר.
אז לא, לא כתבתי איתה. אבל השתמשתי בה יותר ויותר כדי לעזור לי להתרומם מן המצולות שהייתי בהם. לבנות מבנים טקסטואליים. לעזור לי לחשוב על הקשרים. לתמלל. לבחור ציטוטים חזקים מערימות של חומרי גלם.
בהתחלה הרגשתי כאילו אני מרמה. בדיעבד הבנתי שזה הציל אותי. זה אפשר לי לתפקד. למען האמת, זה אפשר לי לתפקד טוב יותר. לא לכתוב טוב יותר, אלא להספיק לעמוד בדד-ליינים, לעבוד על כמה פרויקטים במקביל. לעבור עוד יום שלא נגמר.
לצערי, זה לא הספיק. גם הטיפול הפסיכולוגי לא. אחרי יותר מדי שבועות איומים כאלה, כשגם היציאה מהמיטה הפכה להיות משימה מייגעת, הבנתי שאולי הגיע הזמן ופניתי לפסיכיאטרית לבקש סיוע תרופתי. היא רשמה לי תרופה. לא משנה איזו. אחת שהרבה אנשים נוטלים, לא משהו מיוחד. המטרה היתה בעיקר לכבות קודם כל את המחשבות הטורדניות, כי הרגשתי שאני ממש מתחיל להשתגע מהן.
התחלתי במינון נמוך, ואחרי שבוע התחלתי להעלות בהדרגה. בסך הכל לקחתי את התרופה הזו ארבעה שבועות בלבד. בדיעבד, זו היתה תקופת השפל שבתוך השפל.
בטרם אכתוב את המשפטים הבאים, חשוב לי להדגיש משהו למען הסר כל ספק: אני לא נגד תרופות פסיכיאטריות. אני בעד (ואם לדייק, אני בעד בשילוב טיפול פסיכולוגי).
כשם שאני לא בעד לסבול מכאב ראש, כאב שיניים או כאבי מחזור, אני לא בעד לסבול מכאבי נפש. אם יש תרופות שיכולות לעזור, למה לא? אני מכיר באופן אישי המון אנשים, גדולים וקטנים, גברים ונשים, חמודים וחמודים פחות, שהתרופה הנכונה, במינון הנכון, עוזרת להם מאוד. מקלה על הסבל, מאפשרת לתפקד ולחיות. אני בעד.
לכן לקחתי את התרופה הזו. אבל וואו, מה שזה עשה לי. הלילות הפכו לסיוט מתמשך. נדודי שינה קשים. התעוררתי שוב ושוב, ולא הצלחתי להירדם לפרקי זמן שהרגישו כמו נצח נצחים. המחשבות הטורדניות אמנם הסתלקו בהתחלה, אבל חזרו די מהר. בעיקר בלילות חסרי השינה. ובעיקר - הרגשתי כאילו מישהו שם עלי מכסה. היו לפחות פעמיים שעבדתי מהבית ופתאום הייתי בדיסאוריינטציה מוחלטת. לא הבנתי מה אני אמור לעשות עכשיו. מצאתי את עצמי מדבר לעצמי בקול רם ואומר ׳עכשיו תעשה ככה, עכשיו תעשה ככה׳. זה היה איום ונורא. ואחרי כל אלה, הגיע גם כאב ראש. מפלח. מוציא מן הדעת.
אחרי חמישה ימים רצופים של כאב ראש מופרע שלא עובר, אלא רק מתעמעמם מעט תחת משככי כאבים מסביב לשעון, הרופא בקופה המליץ לגשת למיון כדי שיעשו לי בדיקת סיטי, רק כדי לשלול משהו חמור יותר. הסיטי היה תקין. בעצה אחת עם הפסיכיאטרית החלטתי להוריד את המינון של התרופה, ואחרי כמה ימים להפסיק איתה כליל. שבוע אחרי שהפסקתי איתה כל התסמינים האלה נעלמו, והוקל לי מאוד.
אני יודע שכבר אמרתי את זה אבל חשוב לי להדגיש את זה שוב - זו אינה ביקורת על תרופות פסיכיאטריות. אני מדגיש את זה כי לא בא לי שכל מיני מתנגדי תרופות למיניהם ישתמשו בדברים שלי כדי להתנגח בביג פארמה של הנפש או מה שזה לא יהיה. אני בעד תרופות. אבל התהליך של מציאת התרופה המתאימה לך, במינון שמתאים לך, במועד שמתאים לך, וואו, זו יכולה להיות חתיכת חוויה מטלטלת.
זה הזכיר לי ציוץ מטומטם וחסר כל רגישות של השר לשעבר גלעד ארדן לפני כמה חודשים. אני יודע שהוא לא התכוון לזה, ולכן אני לא משתף כאן את הציוץ שלו, אבל הוא תקף איזה מישהו (השד זוכר מי ועל מה) ואמר לו שאם הוא בדיכאון (בגלל הממשלה) אז שייקח כדורים וזה יעבור.
זו אמירה של מישהו שמעולם לא סבל מדיכאון, ולא התנסה בטיפול תרופתי נגד דיכאון. הלוואי שזה היה כל כך פשוט. הלוואי. זה לא. כלל וכלל לא. כולי תקווה שיותר אנשים יבינו את זה.
על כל פנים, כרגע אני בלי כלום. אני נותן לזמן לחלוף כדי להבין אם החוויה הזו עשתה לי איזה ריסט, או שהדיכאון חוזר. אם ישוב, אנסה תרופה אחרת. אם האפיזודה הזו חלפה לבינתיים באמת, אתייק את המרשם בארכיון, בתקווה לא להשתמש בו לעולם.
6.
אחד הדברים שעוזרים לי לעבור את התקופה הזו היא הימים שאני מעביר פה ושם בחוות קיימא. חווה קטנה, יפהפיה, מתחת למושב בית זית, קצת מעל לסכר. בכל פעם שאני יכול, כשמתבטל איזה יום צילום או משהו כזה, אני ממהר לקחת יום חופש, וללכת להתנדב בחווה.
הירקות שמגדלים בקיימא הם הסיפור הכי שולי שם, למרות שהם ירקות מהממים, טעימים מאוד, ולמרות כל הגידולים אורגניים לחלוטין, בלי שום ריסוס. הסיפור העיקרי של קיימא הוא הסיפור האנושי שלה.
למרות שאני גר ממש קרוב, לא הכרתי את קיימא עד לפני כמה שנים. יום אחד, עוד לפני המלחמה, מישהו שאני לא מכיר שלח לי הודעה. זה קורה הרבה, אבל הפעם זה תפס אותי. הוא סיפר שקוראים לו יוני, יוני יפת, ושהוא הקים חווה, ושזה ממש קרוב אלי, ושהוא חושב שהסיפור שלה ידבר אלי. הוא לא ידע עד כמה.
כשבאתי לבקר, אי שם לפני שלוש שנים פלוס מינוס, יוני עשה לי סיבוב בחווה וסיפר לי על הרציונל מאחוריה. זה סיפור ארוך ואתם מוזמנים לקרוא בכתבה הזו בפירוט רב יותר. אם לתמצת, חוות קיימא נותנת מסגרת לנוער שלא מסתדר בשום מסגרת חינוכית/טיפולית אחרת. הנערות והנערים צריכים לעבור ראיון קבלה לעבודה בחווה, ומי שמתקבל מתחיל לעבוד בה. הם , זה לא מפעל משקם או משהו כזה, הם מקבלים שכר של ממש עבור העבודה הזו. החווה עובדת עם רשויות הרווחה, הרשויות המקומיות ועם משרד החינוך. זו מסגרת שמחליפה את המסגרת החינוכית עבור נערים ונערות שאחרת היו חסרי מסגרת, כי לבית הספר שלהם הם כבר מזמן לא הולכים, לא משנה איזה בית ספר זה. ובחווה, בעיני ראיתי, קורה הלא ייאמן. הנערים והנערות האלה, שלא מצליחים להחזיק בשום מסגרת אחרת, מגיעים. מה זה מגיעים, מגיעים ברבאק.
עבודה חקלאית, על בשרי למדתי, היא עבודה קשה. הנערים והנערות מתבקשים להתייצב בחווה בשבע וחצי בבוקר. רובם הגדול מגיעים מרחוק. את חלקם ההורים מקפיצים, אבל חלקם הגדול מגיעים באוטובוסים. ומה אני אגיד לכם, להגיע לבית זית בשבע וחצי בבוקר זה קשה. אפילו למי שמגיע ברכב שלו וגר במרחק רבע שעה נסיעה, כמוני. אבל הנערים והנערות מתייצבים. כי הם מחויבים. וכי אחרי זמן קצר בחווה הם מבינים - זה המקום שלהם. שם הם יכולים להיות עצמם. שם הם מביאים ערך. שם מצפים מהם ודורשים ותובעים מהם, אבל גם מבינים אותם, ומחבקים אותם, ורואים אותם. הם נוער מרגש, מעורר השראה, חכם, עמוק, בר שיח. נערות ונערים שהחיים לפעמים קשים להם, ומסובכים, ואיש לא מבין אותם, אבל הם רוצים לחיות, ולהיות חלק מהעולם, פשוט בדרך שלהם.
את הנערות והנערים שעובדים בקיימא מקיף צוות לא קטן. גם אנשי מקצוע מתחום הטיפול, גם מתחום החקלאות (וגם אנשי מקצוע שהם גם וגם - שילוב שובה לב בעיני), וגם בני ובנות שירות. הרעיון של יוני יפת היה לא רק לבנות מסגרת לנערים והנערות האלה, אלא לבנות מסגרת שאין בה הפרדה גילאית מלאכותית.
הנה הרציונל, בתמצית: מאז המהפכה התעשייתית, בגלל שהמבוגרים צריכים ללכת לעבוד במפעל/מקום עבודה, בנינו מסגרות לילדים שלנו. מסגרות חינוכיות, בתי ספר, שבמקור נועדו להכשיר את הפועלים של העתיד (ובתכלס, הם לא מאוד רחוקים מזה גם היום). מה שיצא הוא שהילדים, והנוער, מופרדים ממבוגרים לאורך רוב שעות היום. וגם ההיפך הוא נכון - המבוגרים מופרדים מילדים ונוער במשך רוב שעות היום. אגב, זה קורה גם בקצה השני של סקאלת הגילאים - גם מבוגרים שעוברים את גיל הפרישה מופרדים מן החברה, כמעט בבת אחת.
יוני יפת אמר - לא, זה אידיוטי. אנחנו מפסידים מזה המון. אנחנו צריכים להיות יחד. כל היום. עם היררכיה ברורה, אבל גם שווים, כתף אל כתף. זה בריא יותר. זה נכון יותר. זה מעשיר יותר. זה מבריא יותר. זה פשוט איך שדברים צריכים להיות.
אמר, ועשה. בקיימא תמצאו את כולם מעורבבים. כן, אנשי הצוות הבוגר הם ראשי הצוותים (הם מחולקים לצוותי עבודה - יער, בוסתן, טרסה, כאלה). אבל כשאני אומר בוגר זה עלול להטעות - מדובר באנשים די צעירים. בשנות ה-20 לחייהם, מקסימום בשנות ה-30 המוקדמות לחייהם. בני ובנות השירות משמשים כמעין גשר בינם לבין הנערות והנערים. וכולם עובדים יחד, שכם אל שכם, ועושים כולם את הכל, יחד. ולנערות והנערים יש תחומי אחריות, ומשימות, ומחויבות. גידולים חקלאיים הם דבר שלא ניתן לזנוח אותו. צריך לטפל בו במסירות כל הזמן, בכל מזג אוויר, בכל תנאי. וכשבאים מתנדבים מבוגרים יותר, כמוני או אפילו הרבה יותר מבוגרים ממני, אתם יכולים לראות ברחבי החווה את כל מנעד הגילאים עובדים יחד, מעבירים ימים שלמים יחד, אוכלים יחד, צוחקים יחד, לומדים אלה מאלה. זה פלא.
התפיסה של יוני עשתה לי את זה. חוות קיימא עשתה לי את זה. מאוד. איך שנגמרה הפגישה הראשונה שלנו אמרתי ליוני שאני רוצה להגיע להתנדב בחווה. הוא אמר שהוא ישמח. נדרשו לי שלוש שנים כדי לעמוד במילה שלי, אבל בסופו של דבר, בחודשיים האחרונים, זה קרה.
למדתי להעריך כל ירק וירק. כל כך הרבה עבודה ואהבה בכל אחד מהם
ההתנדבות בקיימא נותנת לי יותר ממה שהיא נותנת לנערים והנערות שסביבי, אין לי שום ספק בכך. בשבוע שעבר הייתי שם בפעם הרביעית. בכל פעם, כשאני חוזר אחר כך הביתה או ממשיך לעבודה, הגוף שלי אמנם עייף, מאוד, אבל הנפש רוממה. החיבור לאדמה, העבודה בידיים, השמש, הגשם, איתני הטבע, העבודה והשיחות עם הנוער, ובכלל - להיות חלק (גם אם רגעי) מקהילה מרגשת כל כך, זה מטעין אותי באנרגיות אינסופיות. זה מזכך. זה מנקה. זה מחיה. הארוחות שאני אוכל שם (הם מבשלים ומכינים את הכל בעצמם, רק מחומרי הגלם שיש בחווה) הן הטעימות ביותר שאני אוכל כל השבוע.
בשבוע שעבר, אחרי יום קשוח במיוחד של עישובים, איפוס ערוגות, תיחוח, קלטור, ניקיון, עבודה בטוריה ובכלים נוספים, ישבנו לאכול את ארוחת הצהריים. רגע לפני שהיום נגמר, פנתה אלי נערה שעבדתי איתה לאורך היום. היא רק בת 17 אבל את מה שהיא עברה בחיים, ואת כל המקומות שכבר היתה בהם, אפשר להכניס בסיפור של חיים של אדם בגיל כפול מגילה. נערה מיוחדת, שהחיים כבדים עליה לפעמים. היא לא זכרה איך קוראים לי. ״היה לי נעים ומעניין לעבוד איתך היום״, היא אמרה לי. חייכתי והשבתי לה שגם לי. מאוד. מאוד מאוד מאוד. גם עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה ונזכר בזה, ליבי מתרחב מחדש.
7.
זהו. רציתי קצת להוריד את כל זה מהלב. ניסיתי לכתוב משהו מזה בחודשים האחרונים, בנקודות השפל, אבל פשוט לא הצלחתי. התחלתי, אבל המלים לא התחברו לי. הכתיבה היתה לי קשה וכבדה, כמו ריצה שאתה לא באמת רוצה לרוץ אותה. ניסיתי בכוח, אבל לא הלך. לא הצלחתי להתרכז. לא הצלחתי לסדר את המחשבות שלי, ומהר מאוד ויתרתי.
אבל עכשיו אני מרגיש יותר טוב. הרבה יותר טוב. הצבע חזר. הטעם חזר. החיים פחות תפלים. פתאום יש לי רצונות וחשקים ויעדים ודברים חדשים שבא לי לעשות. אנשים לפגוש, מקומות לבקר, מאכלים חדשים לטעום. סיפורים חדשים לספר. אני מקווה שזה יחזיק. אבל גם אם לא,
חשבתי שיהיה נכון להתחיל לספר את הסיפור הזה.
נתראה בים המלח.
אם אתם רואים אותי שם, תהנהנו עם הראש.
אני מבטיח להנהן חזרה.
שמחה לקרוא אותך שוב. אתה כותב נהדר. בקטע של לעשות טוב על הלב של מישהו אחר. מקווה שזה עושה לך טוב על הלב לדעת את זה. קוראת אותך מהצפון הרחוק. לא הגליל. קנדה. אם אתה צריך משהו לריצה אשמח לשלוח לך מכאן, אח. בהצלחה בחצי מרתון.
שאול תודה שכתבת 🩵